קשה לי להאמין כמה זמן עבר מאז שדרכתי כאן בכפר בפעם הראשונה, הייתי בסך הכל בת 14 וחצי, לא היו לי חלומות או שאיפות גדולות, הגעתי במצב יחסית אבוד, בלי סיכוי לבגרות. לפחות ככה בית הספר הקודם שלי החליט. הכפר, המדריכות, המנהלים ואפילו חבריי הש"ש ראו אותי באמת, והעניקו לי אהבה, חינוך, תרבות, מעגלי חברויות, והכי חשוב, הזדמנות. אותה הזדמנות עזרה לי לפתח את עצמי ולהבין מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אם זה בקבוצת הריצה, בה גיליתי שאני יכולה לחוץ 10 ק"מ בלי לעצור, אם זה בחדר המוזיקה, לקבל מקום לעצמי ולכל מה שרציתי ליצור, תמיד קיבלתי במה, תאטרון, ערבי פויקה, סדרות שטח של "אחריי" והרשימה עוד כל כך ארוכה. החיים בכפר העניקו לי כלים להתמודד עם כל מה שעתיד לפגוש אותי בחיים. לא וויתרו לי ולא וויתח עליי לרגע. במקום הזה ידעתי שאם אפול, תמיד יחזיקו אותי, עד היום. גם היום, שמונה שנים אחרי שסיימתי יב', הכפר עוטף אותי וממשיך לראות אותי. זמן קצר אחרי שעזבנו פתחו קבוצת וואטסאפ, בה יש הודעות רצופות מעליזה אפילו על בסיס יום-יומי על משרות פנויות, מלגות אפשריות, עדכונים שוטפים, מעדכנים את הפרטים שלטו במערכת כל שנה-שנתיים, ואפילו סתם לדעת מה שלומי בטלפון. לא הכרתי עוד מסגרת כל כך עוטפת, גם אחרי שכביכול סיימנו את תפקידנו בכפר, הכפר לא סיים את תפקידו איתנו. עיינות זה לגמרי הבית, אני רוצה להורות מכל הלב, לעליזה, על כל הטוב שאת עושה לנו, הבוגרים. תודה רבה למר דוד יטיב מנכ"ל חברת פייטון שתורם מרי שנה לבוגרי הכפר ומסייע לקדם להצלחה! ותודה לנועם, שאפילו זמין בוואטסאפ לבוגרים שלו, שיהיה המשך ערב מקסים. כמובן שבכיתה יב' זה לא הספיק לי, והמשכתי למכינה הקדם צבאית "גל" שבעכו, שם תפקדתי גם בתור ש"ש בכפר הנוער מנוף, משם התג"יסתי לצבא, שירתהי בתור מפקרת טירונים בחיל האוויר. צללתי קצת יותר עמוק לתוך הכירות עם האוכלוסייה המגוונת והמורכבת שיש לנו כאן בישראל.
