2022 כבר כאן. בני נוער מתבגרים מול המסכים, יותר מדי לבד, מעט מדי ביחד. לא ברור לאן הדור הזה הולך, כמה הוא ייפגע וכמה ירוויח, ואיך בכלל מגיעים ללב שלו? כדי לנסות לקבל תשובות, יצאנו לבדוק את כפר הנוער עיינות – תיכון ייחודי שמשלב חיי פנימייה ואנשיו מכריזים בפה מלא: זה המקום הטוב ביותר עבור המתבגרים שלנו
מהרגע הראשון שכף רגלי דורכת במתחם כפר הנוער עיינות, אני מרגישה שהגעתי למקום מיוחד. השומר החביב בכניסה מחייך לכל מי שמגיע, הכל מסביב מטופח וירוק, והרעש היחיד ברקע הוא ציוץ הציפורים. עדי בר, רכזת מגמת דיפלומטיה במקום, מאשרת את התחושות. "אני לא בטוחה שאני יודעת להגדיר מה יש פה, אבל יש איזשהו קסם. יש משהו בכל היופי הכפרי הזה שמסביב, וגם בתלמידים ובצוות, הכל מתחבר למעין מארג כזה ואז אתה אומר: ככה זה צריך להיות, זה לא יכול להיות אחרת. ככה זה הכי טוב. וזה הקסם הבלתי מוסבר כאן".
מדובר בבית-ספר תיכון לכל דבר ועניין – אבל הרבה יותר מזה. יש פה פנימייה, שבמסגרתה התלמידים חוזרים לביתם בסופי שבוע. אל כפר הנוער עיינות, שנמצא ליד נס ציונה, מגיעים תלמידים מכל קצוות הארץ, ומכל סוגי האוכלוסיות, העדות והשכבות הסוציו-אקונומיות השונות. קו אחד מחבר בין כולם: לב פתוח ורצון טוב.
סדר היום בעיינות כולל תכנית מגוונת, החל מלימודים לבגרות מלאה, דרך חוגים בשעות אחר הצהריים וכלה בעבודות במשק החקלאי. ומעל הכל: חיבור מיוחד בין התלמידים לצוות העובדים. אני מנסה להבין איך בכל זאת, בתוך התיאור הפסטורלי הזה, נכנסת מסגרת לימודית של משמעת וגבולות. עדי מסבירה לי: "במקום כזה התפקיד של הצוות הוא הרבה יותר משמעותי. אנחנו מביאים לכאן את החום, ההכלה, הצחוקים, החיבוק. הצוות שלנו מורכב מאנשים שמכירים את התלמיד מאוד טוב. יודעים לאתר את הנקודות שבהן אתה צריך שיחבקו אותך שנייה. וגם בין אנשי הצוות, כעובדים, יש אנרגיה טובה וחיובית, וזה מאוד חזק ומשמעותי".
מאי שביט היא מחנכת כיתה י' ומורה לספרות בכפר הנוער עיינות. "לחנך כיתה בעיינות זה משהו מיוחד, כיוון שאני כמורה משתדלת לעטוף עד כמה שאפשר את התלמידים", היא אומרת בעיניים בורקות. "אני משתדלת להיות שם בשבילם. יש במקום הזה פתיחות רבה, לצד גם גבולות, כמובן. אבל הדגש הוא על הקרבה שיש בין כולם. בכל בוקר אנחנו פוגשים את התלמידים ל-10-15 דקות. אנחנו רואים אותם, ואין מצב שיש תלמיד שאני לא אראה אותו במהלך היום".
מאי מוסיפה כי "המרחבים והכפריות של המקום, מאפשרים אינטראקציה קצת אחרת. אני משתדלת להיות כתובת לתלמידים ולהיות זמינה לכל דבר". בדיוק באותו רגע, כאילו כדי להמחיש את הזמינות שיש לה לתלמידים, היא מקבלת שיחת טלפון מתלמידה. "כן, אוריין? אז אין שום בעיה, אני סומכת עלייך, אני יודעת שלא הברזת. בכל מקרה אנחנו מתראות היום בשתיים וחצי, את זוכרת? ביי חמודה".
שביט ממשיכה ומסבירה: "יש מעטפת כל הזמן, אנחנו משתדלים להקיף את התלמידים במשך 24 שעות ביממה. נערים ונערות בגיל ההתבגרות חווים הרבה סערות, ופה בעיינות יש המון זוגות עיניים מיטיבות. המורים, היועצות, המדריכים בפנימייה. יש המון אופציות ליצירת קשר עם מבוגרים משמעותיים. בנוסף, תלמידים שמתקשים מקבלים עזרה רבה בלימודים. אנחנו משתדלים לתת מענה לצרכים של כל אחד ואחת.
"מעבר לזה יש את המשק החקלאי. הילדים מאוד אוהבים את העבודות במשק ומוצאים בזה עניין. אחד הדברים הכי חשובים בגיל הזה הוא למצוא עניין, משהו משמעותי שילווה אותך, והעבודות האלה ממלאות את הפונקציה הזאת. זה יכול להיות גם החוגים, גם המגמות, כל אלה משמעותיים מאוד בחיים של התלמידים".
מאי חוזרת לנושא הקשר האישי עם התלמידים, נושא שעולה בכל שיחה שלי עם אנשי הצוות והתלמידים: "ילדים שמגיעים לכאן הם ילדים שמאוד רוצים קשר. הם באים עם לבבות פתוחים, ונוצר פה קסם וקשר שקשה להגדיר במילים. נוצרת מערכת יחסים שהיא מעבר לפורמלית של מורה-תלמיד. הילדים האלה נכנסים ללב, ואני באופן אישי לוקחת את העבודה איתי הרבה אחרי השעות שאני נמצאת כאן פיזית. מרגע שאני נכנסת לכיתה כמחנכת ומקבלת את הילדים, אני חשה אחריות ואהבה אליהם, ועד שהם יסיימו את כיתה י"ב אני לא אשקוט, ואעשה כל מה שאני יכולה כדי להוביל אותם להצלחה. ובלב שלי הם יישארו הרבה זמן גם אחרי סיום התיכון".
ובכל זאת, חשוב לי לברר, הרי מדובר בפנימייה – האם באמת טוב שבני נוער יעזבו את הבית בשלב כה מוקדם בחייהם? עדי טוענת שילדים יכולים רק להרוויח מהפנימייה הזו. "המרחק מההורים לא פוגע, אלא להיפך. כשילד לוקח קצת ספייס מהמקום שבו הוא גדל, ובייחוד פה, בכפר, כשהרעש הוא יותר של בעלי חיים, זה נותן לו מרחב להתפתח, ולהביא את עצמו באמת. לצד הגבולות שאנחנו מציבים, הילד מקבל סוג של אוטונומיה להיות מי שהוא, והקשר עם ההורים הופך להיות דווקא יותר חזק. הילד גם מתמודד עם קשיים שהוא בא איתם, ופה הוא פותח אותם. בהתחלה זה לפעמים חורק, אבל בסופו של דבר זה נהיה חלק והוא חוזר הביתה מועצם ומפותח, הוא פשוט הוא – בגרסה היותר טובה שלו. וזה הדבר הכי טוב לשני הצדדים. ילד שמח יותר הוא ילד מחובר יותר, אוהב יותר, כך שהמרחק למעשה בסוף מקרב".
אני מנסה להבין מה קורה אם תלמיד צריך מענה בשעות לא שגרתיות. רחלי פרץ, רכזת פרויקט נעל"ה וקב"סית, משלימה לי את התמונה: "הצוות החינוכי של הפנימייה, כולו גר כאן, מתוך הבנה שאנחנו הבית השני של הילדים. אם ילד צריך אותנו באמצע הלילה, לפנות בוקר, בסופי שבוע – אנחנו זמינים בשבילם. כמו שאבא ואמא זמינים תמיד, גם אנחנו".
רחלי מתארת כי "האווירה החברתית בכפר היא אווירה שלא דומה לשום מקום אחר. אין בית ספר שאתה יכול לחוות בו כזה חיבור עם כולם. כולנו חלק ממשהו גדול יותר. כולם מכירים את כולם בפנים ובשם, וכשאתה הולך לחדר האוכל והבחור שעובד שם יודע להמליץ לך על האוכל שאתה אוהב, או כשמדריך של שכבה אחרת בכלל פונה אליך ושואל 'מה שלומך, איזה כיף לראות אותך, איך אתה מרגיש' – כולנו, התלמידים והצוות, הופכים להיות רקמה אחת מחברת של הקהילה היפה הזאת".
עלמה, מדריכה של תלמידי נעל"ה בכפר, משתפת אותי בגילוי לב בתחושות שלה: "לי כנערה בתיכון היתה חסרה יותר תשומת לב רגשית. ההורים שלי תמיד עבדו, ואני פשוט למדתי להעסיק את עצמי. פה, החבר'ה מקבלים מבט מכל מיני כיוונים. 'שינשינים' (מתנדבי שנת שירות) שנמצאים בבניין והם כמו אחים גדולים; מדריכים שמלווים את החניכים בכל צעד חשוב שהם עושים – אבל לא עושים במקומם אלא מלווים אותם למקום שאליו הם רוצים להגיע, ושיידעו בהמשך להגיע לשם לבד".
רן בכר פוקס, מורה לספרות, אומר כי "אחרי תקופה שאתה בעיינות, כל הסגנון של חיים כפריים, כפר נוער ופנימייה – נראה לך פתאום כצורה הנכונה ביותר לחיים. פתאום נראה שזה הדבר הכי נכון, וככה זה צריך להיות כל הזמן – עם חברים, בבית-ספר, עם משק חקלאי, והכל הכל מחובר ועוטף ונותן תחושה שכולנו משפחה אחת גדולה. אני יודע שזה נשמע קלישאה, אבל זו באמת התחושה.
"יש כאן תלמידים שמספרים שהם הגיעו לפה מתוך בחירה מאוד מושכלת, והם מדברים על תחושה גדולה של ביטחון ואכפתיות. אני רוצה לקוות שאנחנו לא שונים בזה ממקומות אחרים, אבל אני שומע את זה שוב ושוב, שיש איזושהי אינטימיות שמלווה בהרבה תחושת ביטחון – רואים אותי, אוהבים אותי, דואגים לי".
אני לא מתאפקת ומבקשת שיספרו לי איך מתמודדים עם דור המסכים במקום כמו עיינות. רן לא מתחמק: "דור המסכים חי ובועט, אלא שבעיינות החבר'ה פשוט עושים את זה על הדשא, ביחד, ולא כל אחד בחדר שלו עם עצמו. ואני חושב שיש פה יותר "הסחות חיוביות" – מהמסך אל מקומות אחרים. בסוף, כשתלמיד או תלמידה חיים עם עוד עשרות חבר'ה לצידם, הגורם האנושי משחק תפקיד חשוב. כאבא לילדים, אני חושב שהמצב פה יותר טוב ממה שיש בחוץ".
אביאל, תלמיד כיתה י"א בעיינות, מאשר: "פעם הייתי שקוע באייפון בממוצע 7 שעות ביממה. הבנתי שאני מכור ושאני מפסיד את החיים האמיתיים. היום אני יכול להשאיר לפעמים את האייפון בחדר ואני לא מרגיש שחסר לי כלום".
בסוף היום אני נכנסת לרכב ונוסעת הביתה, משאירה מאחורי את המדשאות של עיינות, את פינת החי ואת המשק החקלאי. והאמת? קצת מקנאה באנשים היפים פה, שאלו החיים שלהם.